מוסקבה - רקע היסטורי

רקע כללי

בכיכר הסובייטים, לא רחוק מרחוב גורקי, עומד פסל של לוחם על סוס, ידו מושטת קדימה בתנועה מצווה. זהו יורי דולגורוקי (ארוך היד), שנחשב למייסד מוסקבה. ב- 1147, אומרים לנו דברי ימי רוסיה, הזמין הנסיך יורי מסוזדל את השכן שלו, הנסיך צ'רינגוב, לנשף, במילים "בוא אלי אחי, למוסקבה". בתקופה ההיא אמנם היה שם ישוב, אבל לא היה זה ישוב חשוב ביותר. מוסקבה הייתה עמדה אחת מבין מספר עמדות צבאיות באיזור הצפוני של נסיכות ולדימיר-סוזדל, שכוחה הלך ועלה מאז ההתפוררות של המדינה הקייבית רבת העוצמה. בימי יורי, היו שם כמה בתים ובקתת צייד. ב- 1156 הוקם מבצר עץ קטן או קרמל (קרמלין), ליד מגדל בורוביצקי של ימינו, בנקודת החיבור של נהר מוסקבה ונהר נגליאנאייה.

 

המונגולים
חשיבותה של מוסקבה גדלה כתוצאה מאסון לאומי, באטו, הנכד של גינגיס חאן, הוביל בשנת 1237 כוח של מונגולים שפלש לרוסיה, חצה את הוולגה במהירות מסחררת והשאיר אחריו אדמה חרוכה. בשנה שלאחר מכן, מוסקבה נשרפה עד היסוד וכל תושביה נטבחו. באטו חאן כבש את קייב בשנת 1240, והקים את הבירה שלו בסאראי על הוולגה. כל הנסיכים הרוסים היו חייבים להופיע בפניו כדי שהוא יאשרר את התארים שלהם. הם הפכו לגובי מס של האדונים המונגולים החדשים, אולם ניתנה להם מידה גדולה של עצמאות במסגרת הטריטוריות שלהם. שליטי מוסקבה ניצלו את המצב עד תום וזכו לאמון הכובשים בכך שמילאו בלהיטות אחר המשאלות שלהם. הנסיך דניאל, בנו של הלוחם הגדול אלכסנדר נייבסקי, קבע ב- 1276 את מוסקבה לבירתו הקבועה. הוא חיזק את מערכות ההגנה שלה בכך שבנה את מנזר דנילובסקי, הראשון בסידרה של מבצרים מבוצרים בפרברי העיר, שנקרא, במקרה זה, על שם הקדוש האפוטרופוס של הנסיך, יורשו, איוואן הראשון, היה לנסיך הגדול ממוסקבה, ב- 1328 - פרס על הצטיינותו כגובה מסים. הוא נודע בכינוי קליטא, ארנק.

 

מוסקבה בימי הביניים
יוקרתה של מוסקבה עלתה מאד כשראש הכנסייה האורתודוכסית, המטרופוליטן פטר, העביר את כס הקדושה מוולדימיר למוסקבה. העיר החלה להתפתח במהירות רבה וחשיבותה עלתה. מוסקבה שלטה בדרכי המסחר לאורך הנהרות וולגה ואוקה, וכן על הדרכים לאירופה המרכזית. היא משכה סוחרים כמו מגנט. סוחרי דגים, פרוות, עורות - כולם באו למוסקבה. כוח העבודה היה זול - אנשים שנמלטו ממקומות בלתי יציבים הגיעו אל העיר הגדולה. בעיר התגוררו בני אצולה עם אנשי החצר שלהם. האוכלוסייה גדלה במהירות. לקראת סוף המאה ה- 14, כוח הכיבוש החל להיחלש. מוסקבה צברה ביטחון ופיתחה כוח צבאי. הנסיך הגדול דימיטרי קיבל ב-1380 את ברכת סרגיוס הקדוש, מייסד מנזר סרגייבו (כעת זגורסק). הוא יצא נגד הטאטארים ואלה ספגו תבוסה ראשונה בקרב קוליקובו על הדון (אחרי הקרב, הנסיך נודע בשם דימיטרי דונסקוי). ניצחון זה היה רחוק מאד מהסרת עול הכובש - מוסקבה נשרפה עד היסוד כעבור שנתיים בלבד, כנקם על כך - אבל זה היה צעד לקראת השיחרור ורמז נורא לבאות. איוואן השלישי עלה לכס המלכות בשנת 1462. הוא ירש טריטוריה שהייתה גדולה פי שמונה מזו שהייתה מאה שנה קודם לכן. אבל הוא לא התכוון לנוח על זרי דפנה. עם מותו בשנת 1505, מוסקבה הייתה העיר הגדולה באירופה, ושטחה היה כ- 1.3 מיליון קמ"ר. ירוסלבל, רוסטוב, טבר ונובגורוד, שהיו בעבר נסיכויות עצמאיות וגאות, נבלעו על ידי השכן שלא ידע שובעה. איוואן שלט מהרי אוראל בצד אחד עד הים הצפוני בצד השני. הוא חיזק את מעמדו בכך שנשא את סופיה, נכדתו של הקיסר האחרון של קונסטנטינופול. הנשר בעל הראש הכפול של ביזנטיון, הפך לסמל של שליטי רוסיה ואיוואן החל להשתמש בתואר צאר (קיסר). קונסטנטינופול נפלה בשנת 1453 בידי הטורקים, ואז הוא הכריז כי מוסקבה היא רומא השלישית - המרכז החדש של הכנסייה האורתודוכסית. שלטונו היה מוחלט, כפי שחשף לעיני כל בשנת 1480, שנה בה חדל לשלם את המס לחאן.

 

השפעות איטלקיות
איוואן התרכז עתה בקרמלין והחל בתוכנית בניה שאפתנית. הקתדרלות מימי דימיטרי דונסקוי הוחלפו. אדריכלים ובעלי מלאכה מצפון איטליה הוזמנו לבוא ולעבוד עם בעלי מלאכה ואומנים מוכשרים מפסקוב, ולדימיר ונובגורוד. התוצאה היתה תערובת מיוחדת של הרנסנס והמזרח. הקתדרלה של העליה, הדורמיציון והקתדרלה של המלאך מיכאל, נבנו תוך פחות מעשרים שנה. בתוך כך נבנה גם ארמון חדש, ארמון ה- FACET כפי שהוא נקרא עכשיו. הקירות הלבנים והמגדלים של הקרמלין נהרסו כדי לבנות את המבנים ואת מגדלי התצפית שאנחנו יכולים לראות כיום.

 

שגשוג חדש
מוסקבה הייתה עדיין חשופה להתקפות של טאטרים (העיר נכבשה ונשרפה עד היסוד בשנת 1571), אבל היא המשיכה להתפתח ולשגשג. תייר אנגלי, ג'יילס פלטצ'ר, חשב שהיא גדולה מלונדון - לפי ההערכה היו בה למעלה מ- 40 אלף בתים. הקרמלין היה מרכז העיר, כאז כן עתה; הוא היה מוקף תעלת מים שהוזנה על ידי נחל נגלינאייה (עתה עובר מתחת לגן אלכסנדר). הכיכר האדומה, מאחורי תעלת המים של הקרמלין, הייתה שוק הומה, וכן המקום שבו הוכרזו הודעות חשובות ונערכו הוצאות להורג. אזור מסחרי נוסף היה מאחורי ה- GUM של ימינו, והוא נמשך עד כיכר דרז'ינסקי. אזור זה, שנקרא בשם קיטאיגורוד, היה מוקף חומת אבן, והיו ביצורי עץ בין השדרה של ימינו והגן. במקום זה גרו פועלים ובעלי מלאכה, שרובם הועסקו על ידי הצאר. הטיפול בהם חייב, למשל, להעסיק 150 טבחים, נושאי מים, שוטפי כלים ומפקחי מזון. באורוות עבדו עוד 300 משרתים. רבים מעובדי הצאר גרו ברובע ארבט, ליד קלינין פרוספקט. שמות רחובות - רחוב האורוות, רחוב הכסף, רחוב הנגרים - מציינים עד היום בעלי המקצועות השונים. שכונה נוספת של אומנים הייתה בכיכר טגנקה - ששמה נבע מקנקני התה של חיילי הצאר במערכה נגד הטאטארים. במקום היה גם רובע של קדרים. האורגים המלכותיים גרו קצת יותר רחוק, בחמובניקי (כנסיית סנט ניקולס בחמובניקי, ידועה עדיין בשם כנסיית האורגים). קו הרקיע של מוסקבה במאה השש עשרה היה מלא, כמובן, כיפות מוזהבות ומגדלי פעמונים - בעיר היו למעלה מ- 200 כנסיות ובתי תפילה, כולל מנזרי דנילובסקי, דון ואנדרוניקוב, ששמרו על הכניסות לעיר ממזרח ומדרום.

 

ימי הצרה
מפליא שמוסקבה המשיכה להתפתח בתקופה זו, בהתחשב בסערות הפוליטיות של המחצית האחרונה של המאה. הצרות החלו בימי שלטונו של איוואן האיום (84 - 1533). הוא היה הראשון בשליטי מוסקבה שהוכתר כצאר (בקתדרלת אוספנסקי). בראשית שלטונו הוא זכה במספר נצחונות צבאיים, שהראשון בהם היה כיבוש קאזאן, שהביא לבניית קתדרלת סנט בזיל בכיכר האדומה. בעשור הבא, איוואן יצא נגד בני האצולה שלו, בחשש שהם זוממים נגדו, ועד מהרה הדבר הפך לאובססיה בלתי שפויה. חבורות של ביריונים שנקראו אופריצ'ניקי, במדים שחורים וסמל של ראש כלב כרות ומטאטא, הטילו אימים על האוכלוסיה. בין ההתקפות הנוראות האלה, איוואן ידע תקופות של חרטה, בהן שלח רשימות של הקורבנות שלו למנזרים, כך שהנזירים יתפללו למען המתים. הוא היה כל כך רדוף פחדים מפני אינטריגות, עד שלא הבחין כלל בסכנה מבחוץ. תושבי מוסקבה ספגו את התוצאה: הטאטארים הטילו מצור על העיר בשנת 1571. אבל הרע מכול בא אחר כך. התקופה שאחרי מותו של איוואן בשנת 1584, ידועה עתה בשם ימי הצרה. הצאר החלש פיוטור סולק ב- 1598 על ידי בוריס גודונוב; דימיטרי, אחד שטען כי הוא בנו הצעיר של איוואן האיום, תבע את השלטון. עוד "דימטרי מזוייף" הופיע אחרי מותו של בוריס ב- 1605, וקיבל סיוע צבאי מהפולנים, שכבשו את מוסקבה בשנת 1610. שנתיים לאחר מכן הם סולקו על ידי כוחות רוסים פטריוטים בראשון קוזמה מינין, קצב מניז'יני-נובגורוד, והנסיך דימיטרי פוז'רסקי. (פסל של שניהם הוקם אחר כך בכיכר האדומה, ליד קתדרלת בזיל הקדוש). הסדר הוחזר על כנו ב- 1613 עם בחירתו של הצאר מיכאיל רומנוב, מייסד השושלת שתחזיק מעמד עד המהפכה. הקיסרות הרוסית המשיכה להתפשט במאה ה- 17. חלק מאוקראינה עד הנהר דניייפר (כולל העיר קייב) סופח ב- 1667. היישוב של סיביר נמשך בקצב מזורז. בשנת 1700, מתיישבים רוסים הגיעו לאוחוטסק בחוף האוקיינוס השקט, והתנגשו בפעם הראשונה עם הסינים על נהר אמור. בשנת 1669 פרץ מרד של הקוזקים באזור הדון, בהנהגת סטנקה רזין. כוחות הממשלה נאבקו כמעט שנתיים עד שהכניעו את המורדים, ביוני 1671, רזין נשבה והובא למוסקבה. בדרכו לגרדום הוא צעד באוליצה רזינה, בין קתדרלת בזין הקדוש ומלון רוסיה של ימינו.

 

הזנחת מוסקבה
בימי פטר הגדול (1725 - 1682), רוסיה התרכזה באזורי הצפון, לחופי הים הבלטי. הדבר השפיע בצורה שלילית ביותר על מוסקבה. העיר החדשה סנט פטרסבורג, הוכרזה רשמית ב- 1712 כעיר בירה, שנתיים לפי שצו קיסרי אסר בניה באבל בכל עיר אחרת. למרבה האירוניה, שורשי האובססיה של פטר עם המערב, טמונים בנעוריו במוסקבה, שם נמשך בחבלי קסם אל רובע הזרים (נמצקאייה סלובודה), מקום בו נמצאת כיום תחנת הרכבת קורסק. שני גדודים שבהם היה גאה ביותר, משמר פרבז'נסקי וסמיונובסקי, נקראו אף עם על כפרים ליד מוסקבה. הבירה הצפונית לא העיבה כליל על קסמה של מוסקבה. בימיו של פטר, בני האצולה אולצו לחיות בסנט פטרסבורג, אבל אחרי מותו, הייתה בריחה המונית דרומה מהחופים הקודרים. הדבר הביא לתנופת בניה במוסקבה. בתים חדשים ובתים עירוניים, שנבנו עץ ואחר כך אבן, הפכו את שכונות ארבט ופרצ'יסטנקה ("הנקיה ביותר") ל"אזורי מגורים של מכובדים". משפחות שרמטייב העשירה העסיקה סריסים ופיתחה את החוות שלה באוסטנקינו (ליד פארק הכלכלה.9 וקוסקובו. משפחות עשירות אחרות - גוליצין ויוסופוב - נהגו אף הן כך, במקומות כמו ארכנגלסקויץ מעברים חדשים נפתחו,
כמו טברסקאייה (כיום רחוב גורקי). נבנו שני בתי חולים חדשים, והאוניברסיטה הראשונה של רוסיה הוקמה מול פארק אלכסנדר בשנת 1775. לקתרינה הגדולה הייתה תוכנית לבנות ארמון קלאסי חדש במקום הקרמלין. בסוף, רק דגם האדריכל הושלם, אף שמספר בניינים חשובים נהרסו כדי לפנות את השטח.

 

מלחמה ושלום
ב"מלחמה ושלום" טולסטוי תיאר בצורה מבריקה את שהותו הקודרת של נפוליאון במוסקבה. האוהל שבו קוטוזוב והגנרלים הרוסים האחרים התכנסו ערב כניסתו של נפוליאון, הונצח בבניין ליד רחוב קוטוזובסקי. כאשר הצרפתים אולצו לצאת ממוסקבה, נפוליאון הורה לפוצץ את הקרמלין, את מנזר נובודביצ'י ועוד מספר בניינים חשובים. הכוחות הרוסים הגיעו בדיוק בזמן ומנעו את האסון. עם זאת, הם לא יכלו לעשות דבר בנוגע לאש הגדולה שפרצה באופן מסתורי, ולפי הסיפור, כילתה למעלה משמונים אחוז מבתי העץ של מוסקבה. הבניה מחדש, בעיקר באבן, החלה מייד. אחדים מהכיכרות והבניינים היפים ביותר של העיר הוקמו בתקופה זו. בית הספר הישן לרכיבה, המשמש כעת לתערוכות, הושלם ב- 1825 לפי תוכניות צרפתיות. כיכר התיאטרון (כיום, סברדלוב), עם תיאטרון הבולשוי שבמרכזה, הוקמה באותה תקופה, וכמוה פארק אלכסנדר, שהוקם מעל נחל הנגלינאייה ב- 1921. רחובות חדשים - פרצ'יסטנקה, כעת רחוב קרופוטקין - תוכננו כך שבני אורלוב, בני לופוכין ובני נרישקין, יוכלו להדר את בתי האחוזות שלהם.

 

השינוי של מוסקבה
שינויים דרמטיים הרבה יותר חלו במחצית השניה של המאה, כשמוסקבה נכנסה לתהליך כפול של תיעוש ומודרניזציה. העיר הפכה למרכז מסחרי ופיננסי הומה. נבנו בה תשע תחנות רכבת והיא הפכה למרכז רשת מסילות הברזל של הארץ. לעומת 350,000 תושבים בשנת 1840, היו בעיר בשנת 1900 למעלה ממיליון נפש - ומוסקבה הייתה לעיר העשירית בגודלה בעולם. בשלב זה, שני שליש מהתושבים (בעיקר איכרים מהכפרים הסמוכים) חיו מחוץ לגבולות העיר עצמה, בפרברים עלובים ומוזנחים - אזורי עוני שהיו מוקפים מזבלות, בתי חרושת ובתי מלאכה פלשו אף הם לרבעים המרכזיים. הארובות פלטו עשן ופיח על בנייני המגורים המפוארים של העבר. היו כמה אזורים "אסורים", כמו שוק חיטרוב ליד מלון רוסיה, ורובע הפנסים האדומים, צפונית לתיאטרון בולשוי. עם זאת, ברובע ארבט היו עדיין משקים חקלאיים, עם תרנגולות, גני ירק, אורוות. לא לחינם נקראה מוסקבה בשם "הכפר הגדול". גם מחוץ לעיר היה שפע של אזורים ירוקים - פארק סוקולניקי, למשל, או גבעות האנקורים.

 

מהפכה ומלחמת אזרחים
קרבות עזים ניטשו במוסקבה בעת מהפכת 1905, כאשר פועלים ומהפכנים הקימו מחסומים ברובע פרסניה, ליד תחנת המטרו בריקדנאייה. בנובמבר 1917 הבולשביקים תפסו את השלטון. במוסקבה הדבר היה אלים יותר מאשר בסנט פטרסבורג - קרבות ירי בכיכר האדומה וארבט, וקרבות מגע בין פועלים וחיילים. לנין העביר את הבירה למוסקבה בשנת 1918, ונשאר ימים אחדים במלון נסיונל, לפני שעבר לקרמלין. במלחמת האזרחים שפרצה לאחר מכן, העיר שקעה באנרכיה, וב- 1919 לנין עצמו נחטף על ידי ביריונים חמושים כשיצא לסיור בפרברים.

 

החותם של סטלין
התוכנית של סטלין לבניה מחדש של מוסקבה דיברה על הרס מקיף ברבעים הישנים, בכלל זה הרס של בניינים היסטוריים. בתקופה זו נסללו הרחובות מרקס, לנינסקי ומירה, והורחב פארק גורקי. גם הרכבת התחתית הורחבה. באוקטובר 1941, הממשלה פינתה את מוסקבה בגלל התקדמות הכוחות הנאצים, אבל הפולשים סולקו מפרברי העיר. הייתה זו נקודת מפנה חשובה ביותר במלחמת העולם השניה.

 

מוסקבה כיום
אחרי המלחמה, מוסקבה התפתחה בלא הרף, פרברים חדשים הוקמו מחוץ לגבולות העיר. התוצאה היא נוף חסר נשמה של מגדלים זהים, הנמשכים הרחק אל האופק. במרכז העיר היו שינויים מעטים. הבניינים שהוקמו בימי סטלין ונקראו "עוגות חתונה" (האוניברסיטה ומשרד החוץ, למשל) הושלמו בשנות הארבעים והחמישים. שדרת קלינין פותחה בשנות השישים. לצד הפיתוח, הוקדשה תשומת לב רבה לעבודות שיקום ושימור, כמו במלון מטרופול. החנויות המערביות בעיר, כמו החנות של אסתי לאודר ברחוב גורקי, בישרו את השינוי הגדול.