חומת ההרים הגבוהה של רכס הקצ'קר שפסגתה 3950 מ', יוצרת בידוד רב לעמקים במדרונם הצפוני. חבל ארץ זה הנו פראי, מבותר מאד בעל יערות עבותים ותחת כיסוי דומיננטי וכמעט קבוע של ענני גשם. זהו האזור הגשום ביותר בתורכיה עם ממוצע של 250 ימי גשם בשנה וקרוב ל4000 מ"מ גשם היוצר נוף מיוחד של יערות גשם הנקראים "יער גשם פונטי" אשר יחד עם הבידוד הרב יצרו את אחת התופעות האנושיות המרתקות והציוריות ביותר בתורכיה כולה - בני העם ההמשיני החיים היום בעיקר סביב שני עמקי נהרות קצרים ועזי זרם באזור זה ובייחוד סביב נהר הפירטינה.
מוצאם של ההמשינים לוט בערפל ולמעשה טושטש כנראה בכוונה תחילה על ידי אבותיה של תורכיה המודרנית. רוב החוקרים מסכימים היום כי ההמשינים דיברו בניב ארמני עד לפני כ-200 שנה והאמינו בדת הנוצרית עד סביבות אמצע המאה ה-17 בקירוב. מספר אנטרופולוגים מערביים מאמינים בכל זאת כי ייתכן וההמשינים מוצאם מעמים שהתיישבו באזור לאורך תקופה ארוכה מאד והתבוללו בקרב שכיניהם הדרומיים יותר המוסלמים תושבי מזרח רמת אנטוליה. הנצרות לא תפסה מקום נכבד בקרב אמונתם ולכן היה קל להם להתאסלם מאוחר יותר במאה ה-19, בזמן שהשלטון המרכזי העות'מני כפה את שלטונו באמצות רשת דרכים וגשרים שנסללו ברחבי האזור. אולם למרות השתלטות האסלאם על האיזור לא הוקם מסגד אחד לרפואה בכפרי ההמשין עד המאה העשרים.
ההמשינים מבדלים עצמם משכיניהם הלאזים, שמוצאם קווקזי וגם הם נהנו מאות שנים מהגנתה של חומת ההרים מדרום, בלבושם המסורתי (הפוז'י - Posi הצבעוני כנגד המצנפת הלבנה הלאזית על ראשי הנשים), כלי הנגינה המסורתי שלהם (הטולום- סוג של אבוב כנגד כלי הנגינה המסורתי של הלאזים - הקמנצ'ה -Kemence) ואף דיעותיהם הפוליטיות (נוטים לשמאל לעומת הלאזים הנוטים למרכז וימינה).
אלו הם אנשי הרים קשים, אינדיווידואליים, הרגילים להעביר את חייהם במזג אוויר של גשם כמעט בלתי פוסק וערפל בכפרים ויאיילות נידחות. רבים מהם עזבו את ארץ מולדתם והרחיקו נדוד לכל קצווי העולם אך חזרו לאחר שלא יכלו לשאת את הריחוק מהירוק ושפע המים בארץ אבותיהם. סיפורים על עושר התעשרויות בארצות רחוקות, הימורים ונשים נעזבות בבית פנימה, לצד בגידות ואהבות נכזבות היו מנת חלקם בעשורים האחרונים. רמיזות רבות נאמרו על אהבת השתייה המרובה שלהם אשר באה לידי ביטוי בהיותם צרכני הראקי ה"כבדים" ביותר בתורכיה. הם גם מהמרים נלהבים לא פחות מאהבת השתייה ומחברים את השתיים ביושבם בבתי קפה קטנים רעועים ואפופי עשן בכפרים או בייאיילות.
רק כ-5000 איש נותרו מפוזרים בעמקי ההמשינים שבעבר היו מאוכלסים בצפיפות, בסביבות כפרי הקבע המשין (Hemsin וצ'מליהמשין). מספר גדול בהרבה נמצא כיום בארצות אחרות. ההמשינים החלו להגר בסוף המאה ה19 בעיקר לצורכי עבודה ברוסיה כדי לעבוד שם בעיקר כאופים במאפיות. הנסיון שצברו כאופים הביא רבים מהם לפתוח בתי מאפה ומגדנות בתורכיה עצמה ובאיסטנבול כמו גם אנקרה הם למעשה הבעלים של רוב חנויות דברי המתיקה בעלי חלונות הראווה המעוצבים בטוב טעם ומספר מצומצם יותר של מסעדות יוקרה וכל זה הודות לחיבתם המיוחדת של התורכים לדברי מתיקה.
"אופנות הלבוש הנשי באזור הפונטי"
בימי שוק שבועיים בכל מקום בין טרבזון לצ'יילי (מזרחית לריזה על חוף הים השחור) הרחובות יידמו לפריחת שדה פרגים במאי, עת הנשים הלאזיות לובשות את ה"קיישאן" המסורתי בצבעי אדום ושחור. זהו הלבוש העממי הנפוץ כאן והעשוי מבד צעיף זה המשמש את הנשים הלאזיות, עשוי מבד כותנה הארוג שתי וערב (ולמעשה גם יכול להוות מפת שולחן).
אצל ההמשינים לעומת זאת פרטי הלבוש שונים. נשי ההמשין לובשות גרבי צמר צבעוניות אשר מעליהן חצאית שחורה ועוטות על ראשיהן את הפושי POSI)) - צעיף משי בצבעי שחור וכתום ארוג בחוטי זהב. המשי לאריגת הפושי מובא לכאן מסוריה.
בצידו הדרומי של רכס הקצ'קר ובייחוד סביב העיירות איספיר ((ISPIR ובייבורט ((Bayburt, הנחשבות לדתיות ביותר בכל תורכיה מציצות עיני הנשים מבעד לחרך צר בצ'אדור, הלבוש אותו עוטות הנשים גם באירן.