דירבקיר (Diyarbakir)
העיר דירבקיר משמשת בירת מחוז רחב ידיים, ממוקמת על רמה בזלתית (כ: 650 מ' מעל פני הים) בגדה המערבית של נהר הטיגריס. אוכלוסייתה בעיקר כורדית אליהם התחברו פליטים מאותו מוצא מהארצות השכנות. בערבית שמה נקרא "זאזיקי" ובכורדית "עמאד" (שיבוש של השם בתקופה הרומית - "עמידה" Amida). בעיר חיים כ: 1,244,300 תושבים (נכון לינואר 2005), בעיר מתגוררים גם נוצרים וארמנים, היהודים שהגיעו לכאן מסוריה, עלו כולם לארץ-ישראל. העיר מחולקת לשני חלקים, החלק הקדום - העיר העתיקה שמוקפת חומת אבן שחורה, שיסודותיה עוקבים על תוואי החומות מתקופה הרומית. מחוץ לחומות נבנתה העיר החדשה בה נבנו בתי קומות, תחנת רכבת, שדה תעופה ומרכזי קניות.
ראשיתו של המקום כנראה באלף השלישי לפנה"ס, שרידי התיישבות מתקופת הברונזה הקדומה נחשפו בתל העתיק, שנמצא בחלק הדרום-מזרחי של העיר, הצופה על נהר הטיגריס (עד כה לא נערכו חפירות ארכיאולוגיות בתל הקדום, למעט מספר ימים בשולי התל (על רוב שטח התל נבנה מחנה צבאי). נראה שהמתיישבים הראשונים ניצלו את המעין שקיים בקצה הרמה הבזלתית, בנקודת חציה נוחה של נהר הטיגריס ובמקום שממנו ניתן לשוט בסירות במורד הנהר. חשיבותה של העיר נבע בהיותה יושבת על דרך חשובה שהובילה ממסופוטמיה ועלתה בעמק של נהר הטיגריס לעבר מלטיה, מארש ולרמה האנטולית. ברבע הראשון של האלף השני לפנה"ס סוחרים האשורים יסדו ויישבו ב"כרום" (מושבת מסחר) בשולי התל, ממצאים בודדים נחשפו במהלך השנים, שברי כלי חרס ושבר מצבה מאבן בזלת שנמצאה משולבת בקיר חומת העיר הסלג'וקית. מהאלף הראשון לפנה"ס, נחשפו ממצאים בודדים באקראי (כלי חרס ושבר תעודה שלא פוענחה עד כה), אלה מעידים על התיישבות בחבל ארץ זה. בתקופה הרומית שימשה העיר אחד המעוזים הקדמיים במזרח כנגד הפרתים, שהגיעו מספר פעמים עד קרבת העיר. הקיסר קונסטנטין II מבצר את העיר בין השנים 337-324. הוא בונה חומה היקפית ובה 4 שערים ומגדלים מבוצרים. בשנת 359 הצבא הפרסי צר על העיר וכובשה. לאחר 73 ימים נכבשה העיר שוב בידי יולינוס. בשנים שלאחר מכן בוצרה העיר ונחתמו הסכמים עם הפרסים על שליטה באזורי נהר הטיגריס העליון. חוזה החלוקה החזיק מעמד מספר שנים עד שנת 503, ולאחר מצור של 97 ימים נפלה העיר שוב בפני הפרסים. בטבח שנערך בתושבי העיר נהרגו 80.000 תושבים. בתקופה הביזנטית הקיסר יוסטינינוס (565-527) מחדש את הביצורים ובמשך תקופה קצרה עוברת השליטה בעיר מיד ליד. בשנת 636 נכבשת העיר על-ידי הערבים (לאחר קרב הירמוך) ועמידה ניתנת לשבט בני-באקר, ואלה שינו את שם העיר לדירבקיר = "העיר של בני-באקר". במאה ה- 9 נערכו מספר ניסיונות לכיבוש העיר בידי הביזנטיים (בשנים: 856, 957 ואילך) ואלה כשלו. בשנת 974 נכבשה העיר על-ידי הביזנטיים לזמן קצר. בשנת 990 שלטה בעיר שושלת כורדית מקומית הארתכים (השושלת נקראה על-שם מיסדה, ושלטונה נמשך על חלקים נרחבים של הטיגריס העליון עד תחילת המאה ה- 15). שלטי שושלת זו ערכו תיקונים בחומות העיר והשליטו משטר מתקדם בערים שבהם שלטו. בשנת 1259 נכבשה העיר בידי המונגולים, ובשנת 1515 נכבשה העיר בידי סלים I (האיום) ומאז נשלטה על-ידי העות'מאניים.
את העיר העתיקה סובבות חומות באורך 5.5 ק"מ. 12 מ' גובהן ורוחבן 5-3 מ'. אלה נבנו באבני בזלת שחורות שהובאו ממחצבות בקרבת העיר. לעיר העתיקה 4 שערים (הרפוט, אורפה, מרדין ודיקלה [לעיתים נקרא השער החדש]). בחומות משולבים 82 מגדלים ובחנים. בשערי העיר שולבו כתובות בנייה ותבליטי חיות. "שער הרפוט" נקרא על-שם עיר עתיקה שנהרסה בימי הביניים (בקרבת אלזיג), לעיתים נקרא השער גם "באב אל ארמן" שער הארמנים. מעל לשער מצוי תבליט של 2 אריות וציפור טרף. בשער משולבת כתובת יוונית שמספרת על בנייה של "אכסניה לצליינים" (מהמאה ה- 5), בבסיס המגדל מצויה כתובת בלטינית שמספרת על בנייה מחדש של חלקים מחומות העיר בידי הקיסר ולנס. כתובות בשפה הערבית מספרות על שיפוצים במגדלי השער במהלך המאות 12-9. עיטורים ושרידים של פריטים אדריכליים קדומים שולבו בכל שערי העיר. מבט בתוכנית העיר העתיקה מצביעה שיש להניח שרחוב ג'אזי משמר את התוואי הקדום של הרחוב הרומי הקדום - "הקרדו מקסימוס". בתוך העיר בנויים מבנים חשובים וקדומים ולמעשה לאחר איסטנבול זהו הריכוז הגדול ביותר של מבני צבור דתיים בעיר אחת.
המסגד הגדול: זהו המבנה החשוב של העיר, ואחד הקדומים ברחבי אנטוליה (ישנם הטוענים שזהו המבנה ה-5 בחשיבותו לאסלם). על-פי מסורת עתיקה המסגד נבנה על כנסייה מהמאה ה- 7 שהייתה מוקדשת לסנט. תומס. עם בניית המסגד במאה ה- 8 התפללו הנוצרים במבנה מצפון לחצר והמוסלמים מדרום לחצר. בחלק הצפון-מערבי של החצר נוספו במאות ה- 13-11 מדרסות להוראת הדת המוסלמית. בעיר קיימים מסגדים נוספים וכמה כנסיות. הכנסייה הראשית - "כנסיית הבתולה" ראשית בנינה מיוחס למאה ה 6 (ישנם טוענים שהיא נבנתה במאה ה- 3). כנסייה זו משמשת את הקהילה הסורית אורתודוכסית שמתפללת בשפה הארמית.
המוזיאון הארכיאולוגי: המוזיאון נמצא מחוץ לעיר העתיקה, ומוצגים בו ממצאים ממספר חפירות ארכיאולוגיות גדולות שנערכו במחוז: בצ'יונו, ואוצ'טפה.
סנליאורפה - אדסה (?anliurfa-Edessa)
העיר סנליאורפה (בקיצור אורפה) נמצאת על הדרך הראשית בין קיליקיה כלפי מזרח. העיר העתיקה ממוקמת למרגלות המצודה ואילו העיר המודרנית נבנתה מצפון לכביש הראשי. בכניסה ניתן לראות את ההתפתחות התעשייתית שעוברת על חבל ארץ זה, מפעלים חדשים הולכים ומוקמים ממזרח לעיר הישנה. סנליאורפה העתיקה שוכנת למרגלות צוק סלע, ממנו נובע מעין ששופע כל השנה. המעין היווה עורק החיים מימי קדם. תולדותיה של העיר שלובים ביישוב הקדום חרן שנמצא 40 ק"מ מדרום לעיר. ראשית ההתיישבות בעיר החלה בתקופה הפרהיסטורית, וכנראה שהימצאותו של המעין בלב אזור צחיח, משך מתיישבים להיאחז בקרבתו. לפני מספר שנים התגלו מדרום-מזרח לאורפה שרידי יישוב קדום ? גאבקלי-טפה (G?brklitepe) שזמנו האלף ה10- 9 לפנה"ס, והוא הקדום שידוע במזרח התיכון, במקום נמצאו שרידי מקדש עם מצבות שעליהם חקוקות דמויות של חיות.
העיר נזכרת בטכסטים אכדיים בשם אורסו (Ursu) וכך בלוחות שומריים וחיתיים. העיר נכבשה בידי החיתים (1370 לפנה"ס), ולאחר נפילת האימפריה החיתית שלטו בעיר ובסביבותיה מלכי כרכמיש. שם העיר וסביבותיה נקרא בתקופה זו בשם אורהי, כנראה שם ארמי. לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון נשלטה העיר בידי יורשיו. סלוואקוס I נקטור בנה את העיר מחדש (בשנת 306 לפנה"ס) וכלל את המעין בתחום העיר, שם העיר שונה לאדסה, בדומה לעיר ששכנה במקדוניה. בשנת 132 קמה בעיר שושלת שליטים מקומיים בשם אבגר, ששלטה עד שנת 242 לספירה. העיר הפכה מוקד עליה לרגל לנוצרים, לאחר שלמלך אבגר החמישי מיוחסת ה"איגרת" שנשלחה לישו, ובה בקשה שישו יבוא לרפאו, מאחר והמלך נואש מתרופות שקיבל. כתב הבקשה כולל הכרה במשיחיותו של ישו ובשליחותו עלי-אדמות. הכנסייה הנוצרית ראתה במכתב זה הכרה ראשונה של ממלכה בדבר שליחותו של ישו, ומכאן קדושתה של אדסה. בעיר נבנו כנסיות רבות והעיר נתקדשה בכתבי הקודש הנוצריים. בשנים שלאחר שלטו בעיר הביזנטים שבנו בה ביצורים מסיבים. בשנת 1070 כובשים הסלג'וקים את אדסה ואנטיוכיה מידי הביזנטיים. בינואר שנת 1098 נכבשה העיר בידי בלדווין מבולון וחודשיים לאחר מכן הוקמה ממלכת אדסה, שהייתה הנסיכות הצלבנית הראשונה במזרח. בשנת 1144 נכבשה אדסה בידי השליט המוסלמי עמאד אל-דין זנגי ושם העיר מוסב לרופה (Rufa). בעקבות נפילת העיר יצא מסע הצלב השני מאירופה, אולם הוא לא הגיע לאזור זה והעיר נשארה בשליטה מוסלמית. בשנת 1516 נכבשה העיר בידי סלים I, אולם רק בשנת 1637 הפכה העיר חלק מהאימפריה העות'מאנית. מוחמד עלי המצרי כבש את העיר בשנת 1837, ובשנת 1920-1918 העיר הייתה בשליטה צרפתית. לאחר הכיבוש הצרפתי ניתן לעיר שם כבוד בתוספת השם "סנלי" (?anli), שמשמעותו "המפורסמת" או "הנהדרת", בעקבות פעולות המחתרת המוסלמית כנגד הכיבוש הצרפתי (באופן דומה התווסף תואר גם לערים כרמן-מרש וגזיינטפה).
אורפה שוכנת על צומת דרכים חשובות, דרך אחת שמגיעה מהרי ארמניה וממשיכה לעבר סוריה, דרך נוספת הגיעה מהצפון - מהים השחור והמשיכה גם לסוריה, תוואי דרך נוספת היה במקביל לחידקל ודרכה הגיעו למערב סחורות יקרות (תבלינים, מלח, אבני חן, משי ואריגים). בסביבתה של העיר היו אדמות פוריות ומקורות מים שנבעו על גדות נהר "דייסאן" שפירושו ה"קפצן". הנהר זרם באפיק עמוק ממערב לעיר, נכנס בין החומות מדרום-מערב ויצא דרך החומה המזרחית. פעם במאה שנה גואה הנהר ורבים מתושבי העיר טבעו בו (בשנת 515 נספו 30,000 תושבים). בתקופת הקיסר יוסטינינוס הוסב הנהר לאפיק חדש מחוץ לעיר. חלקים מחומות העיר עדין עומדים כולל שרידי שלושה שערים. על הצוק מדרום נראים שרידי העיר העליונה-המצודה, ששכנה בחלק הגבוה של העיר. למרגלות המצודה נראות שתי בריכות מים ? בריכות חליל רחמאן (Birket Ibrahim; Balikli G?l) ובריכת זליחה (Zeliha) שהייתה בתו של נמרוד (על פי האגדה, והלכה בדרכו של אברהם) - בהם שוחים קרפיונים שמנים שמקודשים על תושבי העיר. המסורת בדבר קדושת הדגים החלה בימי קדם, הנוסעת אגריה שעלתה לארץ הקודש במאה ה- 4 מספרת ש"מעולם לא ראתה דגים כה גדולים ושמנים". לצד הבריכות נבנה ארמון המלוכה של אבגר הגדול במאה השנייה, אלה שהוא חרב בשיטפון בשנת 201. על-פי המסורת המוסלמית, נולד אברהם במערה לצד הבריכות ? שם נמצא מאקם איברהים ג'אמי (Makam Ibrahim Gamii). במערה הוסתר אברהם לאחר הולדתו מפני נמרוד. מהבריכות יש עליה במדרגות למצודה שנמצאת בנקודת תצפית מרהיבה. מחלקה העליון של המצודה יש מבט לעיר הקדומה ולרובעים השונים. לכוון מזרח ודרום-מזרח נראים שטחי חקלאות חדשים בצבע ירוק, המים להשקיית השדות מוזרמים במנהרות ובתעלות מסכר אטא-טורק. המצודה משתרעת על המדרון הצפוני של הר דאמצ'יק (Damiacik), שטחה 120X450 מ', וסביבה נבנו מערכת של 2 חומות ו 25 מגדלים. היום נראים מגובבים הריסות של ארמונות, כנסיות ומסגדים מהתקופות הרומית, הביזנטית, המוסלמית, הצלבנית והעות'מאנית. מרשים ביותר החפיר החצוב מדרום וממערב, שניתק את המצודה מהשלוחה. החפיר נחצב לעומק 60 מ' והחל בחציבה הקיסר יוסטינינוס, הצלבנים הרחיבו והעמיקו את החציבה. במצודה בולטים 2 עמודים לגובה כ 15 מ', עליהם מונחות כותרות קורינתית, על העמוד המערבי חרוטה כתובת סורית המספרת כי פסלה של המלכה שלמת (אפשר והייתה אשתו של אבגר הגדול) הוצב על העמוד. בעיר הייתה קהילה יהודית גדולה שעלתה לארץ-ישראל בשנת 1949, אלה הקימו מספר בתי כנסת ששימשו את הקהילה האורפלית. בעיר ניתן לבקר בשוק המקורה - הבזאר, במסגד הגדול (ששימש ככנסייה) וכן במוזיאון הארכיאולוגי, שם מוצגים ממצאים מהחפירות שנערכו באגן הפרת בטרם שהוצף, וכן המצבה (אחת מתוך 4 שנמצאו בחרן) שנמצאה בחרן על-פני השטח והוצבה בזמנו של המלך הבבלי האחרון נבונאיד. במצבה מסופר על בנייתו ושיקומו של מקדש האל סין בחרן.
חרן (Harran)
מדרום לאורפה (40 ק"מ) שוכן התל העתיק של חרן. העיר שטבועה בזיכרון הלאומי שלנו, כמקום שממנו יצאו האבות בדרכם לכנען (בראשית:יא-יב).
הדרך לחרן עוברת בנוף שטוח עם כפרים היושבים על גבעות בהם קבורים שרידים קדומים ("עיר יושבת על תילה"). אחד מהם סולטאן טפה, בה נמצאו בחפירות בשנות ה- 50 לוחות טין שכתובים בשפה השומרית והבבלית, בין יתר שמות היישובים, מוזכרת חרן ומקדש האל סין. חלק מהלוחות שימשו לתרגולת כתיבה, ומצויים בהם נוסחים שונים של עלילות גלגמש. מישור חרן הינו החלק הצפוני של מסופוטמיה (ארץ בין הנהרות), כיום בעקבות מפעל ההשקיה הנרחב, מגיעים מים המאפשרים לחקלאים לגדל פעמיים בשנה.
חרן הקדומה (על חלק מהתל יושב הכפר "אלטין-באשיק" Altinba?ak), ישבה על צומת דרכים חשובה בחלק הצפוני של מסופוטמיה, דרכה עברה הדרך מבבל לארץ חתי, או הדרך שעלתה במעלה החידקל והמשיכה דרך העיר לעבר חלב (כיום אלפו), אללח (תל עטשנה) ולחוף הים בקרבת אנטקיה (אנטיוכיה). העיר התפרסמה במקדש המרכזי לאל סין (אל הירח). במקדש נחתמו הסכמים בין מלכים והופקדו העתקי חוזים (כמו בין המלך החיתי שופליליומה I למלך מיתני). בתעודות שנחשפו בארכיון העיר מארי (על הפרת התיכון) מוזכר המקדש שבעיר ומצוין גודלו וחשיבותו. בספר בראשית מוזכרת העיר כמקום מושבם של תרח ובני ביתו, מיקומה על צומת דרכים גרם לכיבושה בידי כל שליט שעלה למלוכה באשור או בבבל. מהמקורות ההיסטוריים ומהממצאים האקראיים ידוע על המקדש לאל סין (נמצאו 4 כתובות שמזכירות את המקדש, כתובת אחת נמצאת במוזיאון באורפה ופורסמה על-ידי גאד, AS, 8) ועל קשריו של המלך הבבלי נבנונאיד למקדש ולעיר. בעיר שלטו הכשדים, הפרסים, הסלוקים והפרתים. בימי השלטון הרומי הייתה בה מושבה קבועה של חיילים. במסעו של הקיסר קרקלה כנגד הפרתים (בשנת 217), נכנס האימפראטור לחרן להתפלל להצלחת המסע במקדש האל סין, אחד מפיקודיו ניצל הזדמנות ודקרו למות. בעיר התקיימו פולחנים פגניים גם לאחר הכיבוש הערבי (640 לספירה), ובמאה ה 8 התרכזה בעיר כת הצ'אבים, שעבדו לאלוהות הירח והכוכבים. הכיבוש המונגלי (בשנת 1260), פגע רבות בכת ובמבנים ששימשו אותם לפולחן. הכליף מרוואן II בנה מסגד-מדרסה מפואר, כנראה על חורבות אחד המקדשים הגדולים שהיו בעיר (בסוף המאה ה- 8 לספירה). היה זה המבנה המוסלמי הדתי הראשון שנבנה ברחבי אנטוליה, ותקרתו הייתה שטוחה ונבנתה מגזעי עצי ארזים שהובאו מהרי האמנוס. את העיר סובבת חומת לבנים ששרידים ממנה נראים עד היום, . שטח התל 450 דונם, וסביבו התפרשו השרידים על-פני שטח נוסף של כ:4600 דונם. בשער אלאפו (Aleppo) מצויה כתובת המעידה על הבנייה והתיקונים שנעשו בתקופת צלאח א-דין (בשנת 1192). החפירות הארכיאולוגיות החלקיות שנעשו בחלקים שונים של התל לא חשפו עדיין את תפארתה וגדולתה של העיר בימי קדם. מראש התל נראים מישורי חרן ששינו לאחרונה את צבעם לירוק, בזכות תעלות ההשקיה שמגיעות מסכר אטא-טורק. מבט סביב לתל מגלה 31 תלים שעליהם יושבים כיום כפרים. אלה מעידים על ההתיישבות הצפופה שהייתה סביב חרן בימי קדם. על שולי התל יושבים 3 כפרים, המהווים מוקד לביקור. בכפר הדרומי ליד המצודה המוסלמית, נראים בתי הכפר הישנים, הבנויים מבוץ עם כיפה מחודדת. אלה הותאמו לאקלים הקיצוני השורר כאן בחורף או בקיץ. בתי הבוץ מבודדים את הטמפרטורה השוררת בחוץ ושומרים על אווירה נעימה בתוכם. סביב בתי הכפר ניתן לראות את המיטות המיוחדות בהם ישנים תושבי הכפר בלילות הקיץ החמים. סביב הכפר מצויים מקומות רבים שמזכירים שמות מספר בראשית, "באר יעקב", "עיר נחור", "באר רבקה", "תל תרח", "תל שרוג" ועוד.